חז"ל בחרו לתאר את דבריו של אליעזר עבד אברהם באריכות יוצאת דופן — כמעט כל השתלשלות שליחותו חוזרת ומסופרת פעמיים במלואה. אומרים חז"ל: "יָפֶה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה, וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה." מה בדיוק כה יפה בשיחתם של עבדי האבות, שהתורה מרבה כל כך לתאר אותה?
מפרש הנחלת יעקב את דיוקו של רש"י: היכן בדיוק הביא רש"י את הדרשה "יפה שיחתן של עבדי אבות"? לא בתחילת הפרשה או בסופה, אלא באמצע, על המילים "הַיּוֹם יָצָאתִי הַיּוֹם בָּאתִי" — כשאליעזר מתחיל לספר ללבן ולבתואל את הניסים והנפלאות שעשה עמו הקדוש ברוך הוא במציאת רבקה. דווקא כאן, בסיפור הנפלאות עצמו, מגלה רש"י מה היא "שיחתם" של עבדי האבות — שהם מספרים בפרוטרוט את הניסים והנפלאות שקורים עמם, וזה הדבר החביב ביותר לפני הקדוש ברוך הוא: שיהודי יספר את הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה עמו.
עד כמה יש כוח לסיפור הנפלאות רואים בפרשתנו עצמה: לבן ובתואל לא היו צדיקים כלל — "אָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת", מפרש רש"י, מעבודה זרה. ובכל זאת, לאחר ששומע לבן את סיפורו של אליעזר, על כל השתלשלות ההשגחה הפרטית שהוליכה אותו בדיוק לרבקה — הוא, עובד עבודה זרה, מוצא עצמו אומר: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב"! כמו שכותב הרמב"ם, עובדי עבודה זרה לא כפרו בהשם עצמו, אלא לא האמינו שהוא משגיח בפרטים. וכשלבן רואה כיצד הקדוש ברוך הוא מכוון כל דבר בדיוק בזמנו ובמקומו — הוא מודה בהשגחה פרטית.
מכאן רואים כמה כוח ועוצמה יש לסיפור נפלאות השם — יש בו כוח לחזק אנשים באמונה ובהשגחת השם יותר מהרבה מצוות. וכן פרסום הנס באופן כללי הוא אחד היסודות החשובים ביותר ביהדות — כמו מצוות חנוכה, שנחשבת חביבה עד למאוד, מפני שהיא מחזקת מאוד את האמונה בהשגחה פרטית.
רש"י מביא שני דברים באותו פסוק עצמו: גם ש"קפצה לו הארץ" (הדרך התקצרה בנס), וגם "יפה שיחתן של עבדי אבות". מה הקשר ביניהם? אליעזר עבד אברהם היה כולו תפילה: לפני שהוא יוצא — מתפלל להשם; ברגע שהוא רואה שזו רבקה — משתחווה ומודה; וכשמסכימים — משתחווה ומודה שוב. מי שמודה לקדוש ברוך הוא באופן קבוע, זוכה לקפיצת הדרך — מדרגות גבוהות שמעל הטבע. וכפי שכתוב בפרק שירה, "מִכָּל מְגוֹרָה יַצִּילֵנִי" — כותב הגר"ח קנייבסקי בשם רבו: אפילו על חשש בעלמא, שבסופו התברר שלא היה בו כלום, יש להודות לקדוש ברוך הוא.
וכמו שמצינו אצל אדם הראשון, שלא ידע שהיום מתקצר בחורף וראה שכל יום השמש שוקעת מוקדם יותר — הוא פחד שמא לא יהיה עוד אור. ורק כשראה שהתחילו ימי הקיץ, והיום התארך, הביא קורבן להודות לקדוש ברוך הוא. מבאר זאת רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: זהו הפשט של "מִכָּל מְגוֹרָה יַצִּילֵנִי" — אפילו על חשש ופחד שהיה, שבסוף התברר שלא היה בו שום דבר רע — גם על זה יש להודות לקדוש ברוך הוא. כל דבר, אפילו הקטן ביותר, שקורה לעבד השם — עליו להודות לקדוש ברוך הוא עליו.
וזהו שכתב אליעזר עצמו לבתואל ולבן, כאשר סיפר להם שהודה להשם שהוא "הנחני בדרך אמת" — עוד לפני שידע כלל אם יסכימו לתת את רבקה ליצחק. אליעזר הודה על כל שלב ושלב בדרך, ולא רק על הסיום. וזוהי שיחתם של עבדי אבות, שכל שיחתם היא הודיה — יותר יפה מתורתן של בנים, שהרי כל מטרת התורה, כדברי חובת הלבבות, היא הכרת הטוב להשם.
אליעזר מלמד אותנו שתי נקודות חשובות בהודיה. ראשית, הוא יכול היה לחכות לעשות הודיה כמו שצריך, בסעודה ובציבור, מה גם שתמיד יכולות להיות הפתעות ברגע האחרון. אך הוא מיד, מיד מודה — ברגע שקיבל את התשובה החיובית. שנית, ואולי חשוב יותר: אליעזר עצמו קיווה, לפי דרשת חז"ל, שיצחק יישא את בתו שלו — "אֻלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה" — אך אברהם השיב לו: "אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ" — לא ייתכן. יש לו, אם כן, אינטרס אישי בהצלחת השידוך עם רבקה דווקא לא. ובכל זאת, כשבתואל ולבן מסכימים, אליעזר שמח ומודה בכל ליבו — נגד הטבע, בהתגברות עצומה.
יהודי גדול מסויים היה נוהג: כל דבר טוב ששמע על מישהו אחר — שהתחתן, שנולד לו ילד, שקיבל בשורה טובה כלשהי — מיד, בלי להמתין, בלי לשאול פרטים, היה אומר "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" בשלמותו, מודה לה' על אותו החסד — גם שאינו נוגע לו כלל. וזה הלימוד: לפחות ננסה לפתוח כל בשורה טובה ששומעים עליה, אפילו של אחרים, במילה "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
יהי רצון שנזכה כולנו ללכת בדרכם של עבדי האבות — לספר תמיד את חסדי השם, ולהודות מיד, בלי המתנה, גם על טובת הזולת.
הרמב"ן בסוף פרשת בא כותב יסוד גדול בעבודת השם: תכלית כל תרי"ג המצוות היא שיגיע האדם למצב שבו הוא מודה לאלוקיו שבראו. וכן אנו אומרים בתפילה, בברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם": "וקרבתנו לשמך הגדול... להודות לך". וב"מודים דרבנן", לפי גרסת הירושלמי, אף הוא נפתח: "להודות לך". ומדרשים רבים מוסיפים ומגלים: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" — כל בריאת עם ישראל נועדה לכך שיספרו את תהילת בוראם. מכאן שתכלית היהודי, כשמו "יהודי", היא ההודיה להשם.
ואם כן קמה שאלה עצומה: אם ההודיה היא אכן תכלית כל המצוות ועיקר תפקידו של היהודי — כיצד ייתכן שאין בתורה שבכתב אף מצווה מפורשת "והודית לה'"? הפסוקים "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב", "עוֹדוּ לַה' בְּשֵׁם", "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ" — כולם בתהלים, לא בחמישה חומשי תורה. וכי ייתכן שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו דבר כה יסודי, ואינו כותב אותו במפורש בתורה?
התשובה מתחילה בהתבוננות בפרשת השבוע עצמה. חז"ל התקשו: מדוע שליחות אליעזר, המסופרת בתורה פעמיים במלואה (67 פסוקים!), כה ארוכה — בעוד שרוב דיני התורה, אפילו החמורים ביותר, נתונים במילים ספורות בלבד? כל דיני הקידושין — בפסוק אחד. כל דיני הגיטין — בשניים. איסור בשר בחלב כולו: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". התורה חסכנית מאוד במילים, ואילו כאן היא מרבה ומכפילה. מתרצים חז"ל: "יָפֶה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים" — כלומר, המוסר שיוצא משיחתם של עבדי אבות, יקר וחשוב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מדיני התורה עצמם.
אך יש כאן דיוק שראוי לעמוד עליו: חז"ל לא אמרו "יפה מעשיהם של עבדי אבות", אלא "יפה שיחתם". יש הבדל בין דיבור לשיחה. הגמרא במסכת סוכה (דף כא, ב) מספרת על טבי עבדו של רבן גמליאל, שישן תחת המיטה בסוכות מפני שידע, כעבד, שהוא פטור מן הסוכה. אומר רבי שמעון: "משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים" — שעבדים פטורים מן הסוכה, ושהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. ושואלת הגמרא: מדוע נאמר "משיחתו" ולא "מדבריו"? ומתרצת: "מילתא אגב אורחיה קא משמע לן" — שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים, מה שהם מסיחים ביניהם דרך אגב, יש בה לימוד.
שיחה, אם כן, אינה דיבור מכוון ומלומד, אלא מה שאדם משוחח באורח טבעי, מעומק ליבו — כמו שיחת חברים בסעודה. וזהו סוד שיחתם של עבדי אבות: כאשר אליעזר מגיע ללבן ובתואל, עובדי עבודה זרה, הוא אינו רק מוסר להם עובדות. הוא מספר "בְּעֵינֵי לֵב" את נפלאות ההשגחה שראה — וכה חיים ומשכנעים דבריו, עד שלבן עצמו, שנאמר עליו "אָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת מֵעֲבוֹדָה זָרָה", נאלץ להודות: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב".
בראשית כד, נ, ורש"י שםומכאן התשובה גם לתמיהה הראשונה: התורה אינה מצווה "והודית" כמצווה יבשה ומוגדרת, מפני שהודיה אמיתית אינה יכולה להיכתב כדין טכני — היא צריכה לצאת מן הלב, כשיחה חיה, לא כדיבור מלומד. לכן במקום לכתוב מצווה קצרה של הודיה, בחרה התורה ללמד אותנו את דרך ההודיה דרך דוגמה חיה — סיפור ארוך ומפורט של אדם, אליעזר עבד אברהם, שכל שיחתו רוויה הודיה: הוא מתפלל לפני שיוצא לדרך, ומיד כשהוא מוצא את רבקה — "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'", ומברך בכל ליבו: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם". וכשמסכימים לבן ובתואל לשידוך, הוא חוזר ומשתחווה שוב.
וזהו העומק שבדברי חז"ל: לא מצוות "והודית" היבשה היא שמלמדת אותנו כיצד להודות, אלא שיחתם של עבדי אבות — הדוגמה החיה של מי שכל התנהלותו רוויה תודה להשם, מילה מהלב, לא ציטוט מספר. ולכן, מסכמים חז"ל, יש כאן יותר לימוד מדיני התורה עצמם: כי כיצד מודים, אי אפשר ללמוד ממצווה כתובה — אפשר ללמוד רק ממי שחי כך באמת.